הודעה על סגירת המקומונים של רשת ידיעות תקשורת הגיע כרעם ביום סגריר. איש לא חשב שהקורונה, שהשלכותיה הורסות כל חלקה טובה בכלכלה, תסייע בתקופה המורכבת שעוברת על הפרינט ועל עולם התקשורת. למרות שכל כך הרבה פעמים כבר הכריזו על מותו של הפרינט והוא המשיך לבעוט, הפעם זה כנראה מסמר משמעותי מאוד בארון.
עם כל היעילות והזמינות שטומנת בחובה הקדמה ועם כל ההערכה לרשתות חברתיות, הרי שהמידע המופץ בהן הוא לא תמיד מאומת ועשוי להיות מאוד בעייתי. "בעייתי" זו כנראה הגדרה די חומלת למצב שהגענו אליו – כיום ישנם מקומות ברשתות שפשוט נוצר בהם יקום של עובדות אלטרנטיביות שיש מי שמשוכנע בהן ולא תעזור שום עובדה מעולם העובדות האמיתיות שלא ממוצאות על ידי כל מני בוחשי ורוחשי עניין. יתרה מכך – ברשתות מופצים חומרים כמעט ללא פילטרים (למרות שיש לציין כאן לטובה את טוויטר שהבינה לאחרונה שאין ברירה – על טנטרום הציוצים חסר האחריות של נשיא ארה"ב צריך לשים אזהרה). אה – כן. ויש את הנושא הזה שלא כ"כ כיף לדבר עליו – יש אנשים שלא ממש בחבר'ה. פחות תראו אותם פחות מתחברים לטיקטוק או לאינסטגרם וחבריהם. בדרך כלל הם גם אלו שמבוגרים יותר בעולמינו, וכן – גם להם עדיין יש זכות מלאה לקבל מידע.
בתוך העולם הבועט והמשתנה תדיר הזה, המקומונים היו כלי ותיק וטוב ללא מעט אנשים שרצו לצרוך תקשורת בדרך הטובה והסולידית שלהם. למרות שזה יכול להצטייר כמשהו קצת ארכאי, לעולם התקשורת המקומית השפעה רבה על חיי כל אחד ואחד מאיתנו, לפעמים אפילו יותר מהתקשורת הארצית. עם כל הדברים הגדולים שמתרחשים בעולם בקצב מסחרר – ממשבר האקלים ועד משברים קואליציונים, בסוף בסוף הקהילה המקיפה אותנו משפיעה עלינו ועל חיינו הרבה יותר מהדברים ברומו של עולם, והשפעת מפנה הזבל בבוקר עשויה להיות הרבה יותר משמעותית לשגרת היום יום שלנו אפילו מול היחסים של מדינת ישראל עם טורקיה.
בשום עיתון ארצי לא תמצאו כתבה על הפעילות החינוכית של תנועת הנוער ביישוב, לא תקראו על כיתת מצויינות, לא תשמעו על הבעיות בקווי הניקוז הישנים ברחוב או אפילו (שומו שמיים) על פעילות מבורכת של ראש הרשות. להבדיל – הרבה פעמים בתקשורת הארצית גם לא נראה חשד לבעיות טוהר מידות אצל נבחרי ציבור שברמה הארצית לא משמעותיים מספיק, וצריך את המישהו הזה שיבלוש לאט לאט ויאסוף חומרים כדי לשמור על הנהגה שראויה לתושבים. המקומונים היוצאים מדי שבוע הם בדיוק הפלטפורמה הנכונה לכל הדברים האלה, לעקוב, לבדוק, להראות מה חדש בעיר או בישוב, וכן – גם סתם מידע בסיסי של אילו אירועים הולכים לקרות ליד הבית.
אנו כאנשי תקשורת מצאנו במקומונים בית לידיעות שאולי לא משפיעות על המדינה כולה אבל בהחלט חשובות ומשפיעות על האזרחית והאזרח הפשוטים. צינור להעברת מידע, דרך לגבש דעת קהל, להעלות לסדר היום סוגיות מקומיות חשובות, וכן, לא נשכח גם את זה- דרך לתת לצעירים לפרוץ לעולם התקשורת ולהגיד- אני כאן ויש לי מה להגיד, גם אם אותם צעירים העבירו את השירות הצבאי שלהם בתעסוקה צבאית של ממש לדוגמא ולא מול מיקרופון שנפתח בפניהם בגיל 18.
סופו העגום של המקומון היה ידוע מראש. ללא מודל כלכלי מוצלח המותאם לזירה של היום דפיו שהלכו והתמעטו עם השנים התמודדו עם קשיים הולכים וגדלים, ואז באה הקורונה. מי שהתנדנד בין זכות קיום לחוסר זכות קיום פשוט קרס. יש כאלו שאוהבים שהביקורת מתרחקת, הם לא יודעים שהביקורת תחזור, והיא כבר חוזרת במקומות אחרים שלעיתים הרבה פחות ענייניים. הכתבים והעורכים יצטרכו למצוא לוותר על החלום ולמצוא מקור פרנסה אחר. אבל התקשורת המקומית תשאר. אומנם לא ברור עדיין באילו דרכים, אבל העובדה היא שבסוף בסוף יש את מי שצריך אותה, כי על הבעיות שליד הבית והחיים עצמם, אף אחד אחר לא יכתוב.
אופיר שפיגל- הכותב מנהל משרד יח"צ ויועץ תקשורת לגופים ציבוריים ומסחריים.
צילום: יעל צור